<h1>סמ"ג עשין סימנים ק"נ—קנ"ג</h1>
<h2>דף ט:</h2>
כתב רבינו משה (שמו"י פ"י הל' ה'—ו' ע"ש) שכל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו ישראל בשבעים שנה שבין חורבן בית ראשון לבית שני אלא שמיטות בלבד ולא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן וכן עולה מתלמוד דמסכה עבודה זרה, בשמעתא דתנא דבי אליהו, כפי חשבון זה שהוא קבלה, ושנת השמיטה ידועה ומפרסמת היא אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכולם לא מנו אלא לשני חורבן ומשליכין אותו שבע שבע ולפי חשבון זה היה בימיו שנת שבע ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית. ולפי זה החשבון היה בשנת ארבע לפרט מאלף ששי שמיטה בין לפירוש רבינו שמואל בין לפירוש רבינו חננאל (ע"ז ט' ב' תד"ה האי). וכתב שעל זה אנו סומכין וכפי חשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות ע"ד כא"ן דברי"ו. אמנם (גם) בסוף סדר דרבנן סבוראי אומר לפי חשבונם שהיתה באלף ששי שמיטה בשנת חמש לפרט. ורוב הגאונים חולקים על זה.
שנת היובל אינה ממנין שני השמיטה אלא שנת תשע וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחד תחילת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"י ה"ז) שהרי אומר התלמוד בפרק אין נערכין (י"ב ב' ע"ש ור"ה ט' א') לאפוקי [מ]דרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן. אמנם אין זה ראיה שמצינו לאפוקי שהלכה כן כמו שביארנו (עשה מ"ח דף קכ"ו ב' בד"ו) בענין הכתובה, ואדרבה פוסק רבינו יצחק (ר"ה ט' א' תד"ה ולאפוקי) כרבי יהודה שהרי בשמעתא דתנא דבי אליהו (ע"ז ט' ב') הולכת הסוגיא לפי דבריו גבי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע וכו' נשקול מכל מאה תרתי.
